נכנסים כמעט לכל סופרמרקט מחוץ לסרי לנקה והצנצנת שכותרתה "קינמון" היא, מבחינה בוטנית, בכלל לא קינמון - זה קסיה. הביקוש הגלובלי נענה ברובו על ידי Cinnamomum cassia (קסיה סינית) ומינים קשורים, בעוד קינמון אמיתי, Cinnamomum verum, מקורה כמעט אך ורק בסרי לנקה. עבור יבואנים ויצרני מזון, הכרת ההבדל אינה עניין של טעם בלבד - יש לזה השלכות רגולטוריות ואחריות אמיתיות.
קליפת קינמון ציילון נקצרת בשכבות דקות ומגולגלת ביד למקלות רכים ורב-שכבתיים - בצבע חום בהיר, נייר וקל לפורר בין האצבעות. קליפת הקסיה עבה יותר, קשה יותר ומגולגלת כתלתל בודד, נע בין חום-אדמדם לחום כהה. לאחר הטחינה לאבקה ההבדל החזותי נעלם, ובדיוק כך מתרחש תיוג שגוי בהמשך שרשרת האספקה.
ההבדל המשמעותי ביותר הוא קומרין, תרכובת טבעית שהיא רעילה לכבד (מזיקה לכבד) בצריכה גבוהה ומתמשכת. קינמון קסיה מכיל בדרך כלל 2-7% קומרין, בעוד קינמון ציילון מכיל רק כ-0.004–0.02% - פי כמה מאות פחות. הרגולטורים האירופיים קבעו מגבלת קומרין של 2 מ"ג/ק"ג במזון וצריכה יומית נסבלת (TDI) של 0.1 מ"ג לק"ג משקל גוף. מבחינה מעשית, מבוגר במשקל 60 ק"ג יכול להגיע ל-TDI הזה מ-2 גרם בערך של קינמון קסיה ממוצע של קומרין ביום - סף שנחצה בקלות על ידי צריכת מאפייה, דגנים או תוספים רגילים. רמת הקומרין של קינמון ציילון נמוכה מספיק כדי שתקרה זו מעוררת דאגה לעיתים רחוקות אפילו בשימוש יומיומי.
כל מותג מזון או תוספי מזון המפותח לצריכה יומית או בתדירות גבוהה - קווי מאפה, דגני בוקר, תוספי בריאות, משקאות פונקציונליים - נושא סיכון ממשי לניסוח מחדש ולתיוג אם הקינמון במתכון הוא קסיה ולא ציילון. זו בדיוק הסיבה שחלק הולך וגדל של יצרני פרימיום ובריאות ברחבי האיחוד האירופי, בריטניה וצפון אמריקה מחליפים את מקורות הקינמון שלהם למקור ציילון מאומת.
כל משלוח שאנו מוצאים מגיע מספקים מוסמכים ונשלח עם תעודת אנליזה עבור האצווה שלו, ובדיקת קומרין זמינה לפי בקשה, על חשבון הקונה - כי "קינמון ציילון" צריך לומר בדיוק את זה.